מה ישראל מעריכה שהיא עשויה להרוויח מתוכנית השלום של טראמפ?
כל שחקן מנסה כיום להעריך מהם פרטי תוכנית טראמפ, שנשמרים בסוד כבר חודשים ארוכים, ואיך הוא צריך ויכול להגיב אליה. אני מניח שלאור התיאום ההדוק עם הממשל האמריקאי, לממשלת ישראל יש מושג מסוים מהם קווי המתאר שלה. השאלה הראשונה שיש לשאול היא - מהי מטרת התוכנית? למיטב הבנתי, המטרה היא להניח על השולחן פרמטרים שישמשו בסיס למשא ומתן בין ישראל והפלסטינים. ישראל דבקה בעמדתה המוצהרת לפיה היא אינה מתנגדת למשא ומתן ישיר, ובלבד שייערך ללא תנאי מוקדמים. בהנחה שהתוכנית מציעה זאת, אז כמובן שזה כשלעצמו מקובל על ישראל. יחד עם זאת, אין כרגע צד שני למשא ומתן, מכיוון שהרשות הפלסטינית כבר הודיעה שהיא אינה רואה בארה"ב מתווך הוגן, ובכך הוציאה את עצמה מהתהליך. הסוגיה המרכזית היא, לפיכך, אלו עקרונות התוכנית שואפת להניח על השולחן ולהותיר כבסיס למשא ומתן עתידי? אם הם תומכים בעמדות יסוד ישראליות בסוגיות הליבה – גבולות, ביטחון, מעמד ירושלים, פליטים (הסרת "זכות השיבה" מהשולחן), הכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ועוד – ישראל תמצא תועלת בתוכנית שכזו. אך השטן מצוי בפרטים הקטנים, והם לא ידועים עדיין. חשוב לציין שגם בהנחה הריאלית שהתוכנית לא תוביל למשא ומתן ולפריצת דרך מדינית, היא עשויה בתנאים מסוימים להיות טובה לישראל גם אם הפלסטינים יסרבו להשתתף בה. זאת, אם תותיר אחריה עמדה אמריקנית בסוגיות הליבה, כאמור לעיל, שתוכל לסייע לישראל בעתיד לבוא. מעבר לכך, ייתכן שלאחר שיציג את התוכנית שלו, הממשל האמריקאי עשוי להחליט "להעניש" את הרשות הפלסטינית על סרבנותה, או לתגמל את ישראל על נכונותה לקבל את התוכנית כבסיס למשא ומתן.
מה היא חוששת שהיא עלולה להפסיד ממנה?
כדי לענות על כך, תחילה יש לשאול – מי בממשלת ישראל חושש, ומפני מה? בממשלה, וגם בקרב הקואליציה, קיימת מחלוקת עמוקה בנוגע לסוגיית ההסדר עם הפלסטינים, ואין קול אחד בנושא הזה. רה"מ נתניהו מדבר על נכונות למשא ומתן ופתרון פוליטי, הכולל היפרדות לשתי ישויות פוליטיות נפרדות, אך בתנאים מסוימים ותוך שימור השליטה הביטחונית הישראלית בשטח. לעומתו, יש גם כאלה המתנגדים לפתרון כזה ורוצים לספח את שטח C – חלקו או כולו. למותר לציין כי רה"מ מעוניין בסופו של דבר לוודא שכל תוכנית שיציג הממשל תעלה בקנה אחד עם עמדות היסוד המסורתיות של ישראל. אלו כוללות, מעל לכל, סידורי ביטחון שלא יאפשרו למציאות ההסדר בשטח להתפתח לאיום על ישראל, לצד הסוגיות שצוינו לעיל. מעבר לכך, השאלה אם התוכנית תחייב את ישראל לפנות מתיישבים בהסדר, וכמה יפונו – תהיה קריטית להתייחסות הממשלה אליה, הן לגופו של עניין והן משיקולים פוליטיים פנימיים. בתרחיש הבלתי סביר שתוכנית טראמפ תחרוג מהקווים המוסכמים על ישראל בסוגיות הליבה, היא תיצור בעיה עבור הממשלה. על מקבלי ההחלטות להביא בחשבון שייתכן שדווקא ממשל טראמפ הפרו-ישראלי, שהפגין את תמיכתו בהעברת השגרירות שלו לירושלים, יציג בפני ממשלת ישראל דרישות מסוימות להתקדמות בתהליך שלא יהיו נוחות לה. במקרה כזה, ישראל תצטרך להחליט האם מדובר בבקשות שהיא יכולה לחיות איתם, או שהן חוצות קו אדום מבחינתה. זה תלוי בפרטים וכל דיון בהם בשלב זה הוא ספקולציה. כשלעצמי, אני מתקשה להאמין שהדרישות שיונחו לפתחה יחרגו מעקרונות היסוד של ישראל. לכל היותר, סביר שהאמריקאים יודיעו לנו שלטובת התהליך הזה, הם מצפים מאתנו להתגמש בנושאים אחרים, שוליים יותר.
מה ישראל יכולה לתרום לקידום התוכנית?
ישראל היא שחקן מרכזי המשפיע משמעותית על המצב הכלכלי וההומניטרי ברצועת עזה, והיא יכולה לתרום לשיפורם – בתנאי, כמובן, שתהיה הפסקת אש. לאמריקאים חשוב שתשרור רגיעה ביטחונית ברצועה לפני שהם יפרסמו את התוכנית שלהם – וזה "אם" גדול. לנוכח חוסר האמון העמוק בין ההנהגות הישראלית והפלסטינית (כמו גם בין הפלסטינית לאמריקאית), ספק אם ישראל מסוגלת להשפיע על נשיא הרשות אבו-מאזן לשנות את גישתו השלילית לאופציית המשא ומתן בין הצדדים. יחד עם זאת, בהינתן המציאות החדשה של דיאלוג בינה לבין חלק מהשחקנים האזוריים, ייתכן שישראל יכולה לסייע בעידודם לתרום לתהליך שמנסה ארה"ב לקדם, בדרכים שונות. אך מעבר לתוכנית הספציפית הנדונה, בראייה אסטרטגית, ישראל צריכה לדעתי להחליט מה החזון שלה לגבי העתיד, ואיזה מציאות היא רוצה לראות - או למנוע - בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה. בעיניי, חשוב שישראל תשאיר פתח להיפרדות פוליטית מהפלסטינים בעתיד, גם אם כרגע זה לא אפשרי, כדי למנוע גלישה איטית לעבר מציאות דו-לאומית. מדיניות כזו לא צריכה להיות תלויה בתוכנית אמריקאית כזו או אחרת. כדי להשאיר את חלון ההזדמנויות הזה פתוח, נדרש בין השאר להתאים אליו את מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון.
אלו מכשולים היא עלולה להערים על מימושה, ואיך היא יכולה לקלקל?
אין קל מלהכשיל תוכנית שלום – החל מפשוט לומר "לא", דרך הערמת מכשולים על המשא ומתן המדיני וכלה בניהול מדיניות בשטח, בפרט בתחומי ההתיישבות והביטחון, שאינה עולה בקנה אחד עם עיקרי התוכנית. אבל בסוף השטן מצוי כאמור בפרטים הקטנים, והתגובה הישראלית לתוכנית תהיה תלויה בהם. לדעתי, אם המתווה שיוצע יפגע באחד מעקרונות היסוד העמוקים של התפיסה הישראלית לגבי מציאות ההסדר בשטח, ישראל תדע לומר לא גם לממשל אמריקאי ידידותי כל כך. לעומת זאת, אם מדובר על ויתור טקטי, אזי בשיקול שבין לשמר את תמיכתה של וושינגטון לבין לסרב לעניין שאינו נתפש כקריטי, אני מניח שישראל תיענה – גם אם לא תאהב זאת.
תא"ל (מיל') מיכאל (מייק) הרצוג נטל חלק פעיל בכל המשאים והמתנים עם הפלסטינים מאז 1993, כולל בערוצים אחוריים ובמו"מ האחרון בשנים 2014-2013. במסלולו בצה"ל שימש בין השאר קצין מודיעין במגוון תפקידים, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון, ומזכיר צבאי וראש מטה לארבעה שרי ביטחון. כיום הוא עמית בינלאומי ב- Washington Institute for Near East Policy שבוושינגטון הבירה, ועמית בכיר ב-BICOM (Britain Israel Communications and Research Centre) ובמכון מדיניות העם היהודי (JPPI).
(צילום: עודד רענן)