מהי נקודת החוזק המשמעותית ביותר של הדיפלומטיה הישראלית בימינו?
הדיפלומטיה הישראלית נשענת, או יכולה להישען אם תשכיל, על סגל מוכשר, מסור ומיומן של נשות ואנשי שירות החוץ. בביקורים בנציגויות בחו״ל – מרכזיות כנידחות, חשובות (בעיני המטה בירושלים) וחשובות פחות – מתחילת שנות ה-70 ועד היום, בולטת תמיד איכות השליחים, מבוגרים כצעירים, ותיקים כחדשים, בוגרי מסלול צוערים כמו המשתלבים אופקית. הם מכירים את ליבת הדיפלומטיה, מלאכת טיפוח הקשרים והדיווח והתיווך המדיני. המאגר האנושי מרשים ודומה שגם התמהיל נכון. זהו משאב שאינו אשם בבזבוזו; החלקים אינם אחראים לשלם, הקטן מסכומם.
מהי נקודת החולשה הכי גדולה שלה?
לא חולשה גדולה אחת מנסרת את רגלי הדיפלומטיה, אלא שתיים. הראשונה היא פוליטית: השתמטות מכל יוזמה מדינית להרחבת חוג השלום סביב ישראל, כדי שלא לשלם את מחירה של פשרה רבתי. בלי יוזמה שכזו, נידונים הדיפלומטים הישראלים למגננה מתמדת מפני מהלכים של גורמים אחרים, באופן שההישג המרבי הוא תיקו, היעדר הפסד, אך לעולם לא ניצחון. החולשה השנייה היא מערכתית: נחיתות נצחית, נכות, מול מערכת הביטחון, בחשיפה לחומר סודי, בתנאי שכר וביוקרה. ממשלת ישראל פוגעת בעקביות בגאוות היחידה של שירות החוץ וביכולת להפיק ממנו את המיטב.
מהי ההזדמנות הכי חשובה שעומדת כיום בפניה?
הזדמנות הפתוחה בפני הדיפלומטיה הישראלית היא השתנות מצב הצבירה של היחס הערבי כלפי מדינת ישראל, מעוינות מוצקה להשלמה נזילה. עוד מאמץ אחד והאיבה תתאדה – אבל מאמץ זה מותנה בקברניטים פוליטיים הניחנים בחזון, מנהיגות, תום לב ושיקול דעת. כמו כן, דרושה התייצבות של אחד מאנשי הצוות המוביל בממשלה בראש משרד החוץ – לא רק אישית (ואף לא רק עוזריו והמנכ״ל), אלא בהטלת כל כובד משקלו לטובת אמון בדיפלומטים והקשבה לדבריהם, למרות הפיתוי למגע ישיר עם מנהיגים זרים ולשימוש במקורבים אישיים.
מהו האתגר ו/או האיום המרכזי שבפניו היא ניצבת?
האתגר הגדול שבפניו עומדים הדיפלומטים הוא בשכנוע שולחיהם שלמרות כל ההתפתחויות, השכלולים וזמינות האמצעים, מותר האדם מהטכנולוגיה. כל מי ששירת הן במטה והן בשטח יודע שאין תחליף למגע האנושי, ליצירת קשרים חדשים ונרחבים שיישאו פרי מחר וגם בעוד עשור או שניים; שהתייחדות שני מנהיגים המגששים אחר עיסקה לא תביא לתוצאות חיוביות ומתמידות, אם לא תחלחל במורד המנגנון ותתורגם לדיפלומטיה עקבית, לטובת המימוש התכליתי של ההבקעות הראוותניות. ובסופו של דבר, בלי תוכן ממשי, לא תהיה תועלת גם בערוץ היעיל ביותר.
אמיר אורן כותב ומשדר בנושאי ביטחון, מדיניות, מודיעין, דיפלומטיה ועוד בעיתונות הישראלית והעולמית ויוצר סרטים תיעודיים. בעת לימודיו בוושינגטון הבירה בשנות ה-70 הועסק כעובד מקומי ישראלי (עמ״י) במחלקת הקישור לקונגרס של שגרירות ישראל
צילום: באדיבות אוניברסיטת תל אביב