צריך שניים לטנגו, אומר הפתגם הישן. גם אם ישראל תעשה את כל שביכולתה לשקם את המעמד הדו-מפלגתי ממנו נהנתה בארצות הברית – והיא לא תעשה, כמובן – עדיין ייתכן מאוד שהזעם בצד הדמוקרטי, התסכול, ההתרחקות בין המפלגה לבין ישראל (או, למען הדיוק, ממשלת ישראל) הגיעה למצב שבו אין הרבה מה לעשות.
המפלגה הדמוקרטית היא מפלגת אוהל ויש בה גורמים רבים ושונים, בהם השמאל הפרוגרסיבי שאיננו אוהד את ישראל ורואה בה מדינה שמרנית, דתית, ימנית ואוהדת טראמפ – ואי אפשר לומר שהם לגמרי טועים. וכל אחת מהתכונות האלה בלתי אהודה עד שנואה עליהם. גם בממסד הדמוקרטי הקלאסי, שאותו מייצגים ביידן והאריס, זוכרים היטב את התייצבות ראש הממשלה הישראלי בקונגרס ב-2015 נגד תכנית הגרעין של הנשיא אובמה, הנערץ על הדמוקרטים, ואת הברית בין טראמפ לנתניהו ולהפך. אלה דברים שאי אפשר להעמיד פנים שהם לא קרו או שאין להם משמעות.
ואחרי שאמרנו זאת, מה ניתן לעשות?
ראשית, אין זבנג וגמרנו. אין תרופת פלא או מפגש מצולם, שיביאו לאיחוי הקרע. מדובר בעבודה סבלנית ושיטתית.
לדעתי, דבר קריטי – שכאמור, לא יקרה – הוא ראשית לנסות ולהתקרב מחדש ליהדות ארה"ב. הרוב המכריע של יהדות זו, הרפורמים והקונסרבטיבים, מצביעה לדמוקרטים, וכל חברי הקונגרס היהודים – למעט שני חברים בבית הנבחרים – מייצגים את המפלגה הדמוקרטית.
המשמעות של התקרבות אליהם היא קבלת ערכיהם ומנהגיהם; הגעה למתווה על הכותל, הגיור ושאר דברים היקרים להם; מאמץ גדול ומודע להתקרב לדור הבא, לצעירים היהודים (והאחרים) במפלגה – מבלי להטיף להם (כפי שיש לנו נטייה לעשות) ולא להבין, בהתנשאות שלנו, איך ייתכן שהם אינם מצביעים לנשיא טראמפ, שהוא כל כך טוב לישראל. הם מקור עוצמה פוטנציאלי במפלגה והם מתרחקים מישראל – וישראל מתרחקת מהם – במהירות מבהילה.
נקודה שנייה היא עבודה סיזיפית, שוב של שכנוע – לא הסברה! לא תעמולה! – שכנוע של הערכים המשותפים, של חילוקי דעות מתוך כבוד הדדי, של ראיית האינטרסים המשותפים. זה אומר לעבוד מול הדור הצעיר והמבוגר של הדמוקרטים, כאחד. זה אומר הדגשת ישראל המודרנית, הפתוחה, היזמית, המדעית. וזה אומר כמובן לדעת לקבל ביקורת – ויש ועוד תהיה כזו. זה אומר לתת אישורי כניסה גם למחוקקים שאנם מוצאים חן בעינינו – כל עוד אינם מטיפים לטרור, למשל.
אנחנו חייבים לעבוד מהשורשים כלפי מעלה ולא להסתמך רק על ביידן ומנהיג המפלגה בסנאט, צ'אק שומר. אנחנו חייבים להתחיל לעבוד בואכה פני עתיד, וכן, חייבים לחזור לתמיכה דו-מפלגתית.
אורן נהרי הוא עיתונאי, פרשן, מרצה ומחבר ספרי עיון. לשעבר עורך חדשות החוץ בערוץ 1, מגיש השעה הבין לאומית ברשת ב', הפרשן הבין לאומי בוואלה ניוז, ממייסדי התכנית רואים עולם, עורך ומגיש התכנית גלובוס (שתיהן בערוץ 1).
(צילום: באדיבות המחבר)