סערה מושלמת של תהליכים פוליטיים וחברתיים מרחיקה ארגונים וגופים מרכזיים ביהדות ארה"ב ממדינת ישראל, ואולי אף תביא את חלקם לנטוש אותה. ערן שישון, מנכ"ל קבוצת ראות, טוען כי במקום לדחוק אותה לשוליים, על ישראל להתייחס לקשר עם יהדות התפוצות כסוגייה של ביטחון לאומי ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי ממדיניות החוץ שלה
טראמפ נואם בוועידת אייפא"ק, ב-2016. הזיהוי עמו מרחיק מישראל את יהדות ארה"ב הליברלית | Photo: Lorie Shaull (CC BY-SA 4.0, image cropped)
לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר, ארה"ב מוצאת את עצמה בשיאו של מאבק יצרי וגועש על דמותה ואופייה. השילוב בין מגמות ארוכות טווח לבין המחאה החברתית על אלימות משטרתית ואפליה גזעית הופך את המאבק בעת הנוכחית לגורלי במיוחד, שכן הוא קורא תגר על הסדר הקיים וצפוי להשפיע גם על מדיניות החוץ האמריקאית. התפתחויות אלו מעמידות גם את הקהילה היהודית במדינה בפני מציאות רדיקלית ומאתגרות את יחסי ישראל-ארה"ב – שני גורמים בעלי השפעה מכרעת על הביטחון הלאומי של ישראל.
בשנים האחרונות ניכרת שחיקה של התמיכה וההזדהות של חלקים רחבים מיהדות ארה"ב עם ישראל. שורשי השחיקה מצויים בתהליכים חברתיים ארוכי שנים, הקשורים להתפתחות הזהות היהודית-אמריקאית. תהליכים אלה כוללים את הפער הבין-דורי ביחס לישראל ולערכים היהודיים, היחס למסגרת הקהילתית וקושי הולך וגדל של ארגונים קהילתיים יהודיים לשמור על רלוונטיות ועל איתנות הפיננסית.
התמיכה חסרת התקדים של הנשיא טרמאפ בממשלת ישראל והמחוות להן זכתה ממנו לא הגדילו את התמיכה היהודית במפלגה הרפובליקנית
ועדיין, לצד תופעות כלליות אלה שאינן קשורות לישראל באופן ישיר, רכיב מכריע בתופעה זו קשור לשחיקה בתדמית של ישראל כמדינה שוחרת שלום, פלורליסטית ודמוקרטית בעיני יהודים ליברלים. הרוב המכריע של יהדות ארצות הברית מחזיק בתפיסת עולם ליברלית (חלקם אף מחזיק בתפיסה פרוגרסיבית), ובשנים האחרונות נשחקת דמותה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית בקרב חוגים רבים בעולם המערבי. כתוצאה מכך, הזדהות עם ישראל הולכת ומתנגשת עם העולם הערכי של רבים מיהודי ארה״ב. מטריד במיוחד הגידול במספרם של צעירים יהודים הלוקחים חלק בפעילויות של תנועות החרם נגד ישראל. עם שחיקת הקונצנזוס היהודי הפנימי כלפי ישראל מאותגר אפילו מעמדם של גופים חזקים וותיקים אשר פועלים למען ישראל, ובראשם אייפא"ק.
מדינת ישראל חייבת להתייחס ברצינות להתפתחויות הללו, אשר זוכות כבר שנים לאדישות בלתי מוסברת. הקשר עם יהדות התפוצות, ובמיוחד עם יהדות ארה"ב, הוא מרכיב חיוני בהבטחת ביטחונה הלאומי, לצד היותו חובה מוסרית וערכית של כולנו.
צלה הארוך של תוכנית הסיפוח
בשעת כתיבת שורות אלה, הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הוריד מהפרק את אפשרות החלת ריבונות הישראלית בגדה המערבית כחלק מתכנית השלום של טראמפ. עם זאת, נראה שהשיח על אודות אפשרות זו הותיר צלקת עמוקה ביחס של יהודים רבים לישראל שאינה ממהרת להגליד, והביאה כנראה לשיא חדש את הפער בין ישראל לבין חלקים רחבים ביהדות ארה"ב. הדיון בקהילות היהודיות סביב סוגייה זו היה אמוציונלי בצורה יוצאת דופן, וחשף פערים גדולים בין עמדתן של קהילות יהודיות לעמדת ישראל, וכן בתוך הקהילות עצמן.מאפייני השיח על אודות הסיפוח היו פטאליים, ותיארו את סוגיית הסיפוח כרגע האמת של הדמוקרטיה הישראלית. מסיבה זו, ביצוע אפשרי של הסיפוח תואר כ"נקודת אל חזור" ביחסים עם ישראל.
אך תוכנית הסיפוח היא רק הפרק האחרון בתולדות יחסים המתקדרים בין ישראל לחלקים גדולים מיהדות ארה"ב. במהלך כהונתו של הנשיא טראמפ התחזקה מגמת הזיהוי הפוליטי של ישראל עם המפלגה הרפובליקנית. התמיכה חסרת התקדים של טרמאפ בממשלת ישראל והמחוות להן זכתה, שבראשן העברת השגרירות האמריקאית לבירה, לא הביאו להגדלת התמיכה היהודית במפלגה הרפובליקנית, ולא רק מכיוון שישראל מעולם לא הייתה השיקול המרכזי בהחלטה היהודית בקלפי. טראמפ אף ציין שהעברת השגרירות האמריקאית נעשתה בעבור בוחריו האוונגליסטים והוסיף שהם "נרגשים מהמהלך יותר מהיהודים".
ואכן, קיימים מתחים מבניים מהותיים בין רבים בקהילה היהודית לבין קהלים המהווים את בסיסי התמיכה של טראמפ. למרות החיבוק שמעניקים רבים מתומכיו לישראל, קיימת עלייה ניכרת באנטישמיות לבנה מימין מגורמים המזוהים עם ה"בייס" של טראמפ. בין קהילות יהודיות לאוונגליסטיות קיימת התנגשות רעיונית וערכית, המושרשת באופן בולט באמונות דתיות סביב תפקידיהם ההיסטוריים והעתידיים של יהודים, כמו גם הניגוד הגמור בין השמרנות הפוליטית האוונגלית לקהילה היהודית, שחלק גדול ממנה ליברלי באופן יחסי. פרשנות רווחת בקהילה היהודית רואה בתמיכה לה זוכה ישראל מחוגים אוונגליסטים בחירה מודעת של ממשלת ישראל, המעדיפה את קרבתם של חוגים נוצרים-שמרנים- על חשבון הקירבה הביקורתית יותר, לכאורה, של יהדות ארה"ב הליברלית. ההתרחקות הזו התעצמה בשנים האחרונות בקצב מדאיג.
"מקיבוץ – לכיבוש"
חלקים נרחבים מיהדות ארה"ב הרואים עצמם כליברלים חשופים למגמות גלובליות המשפיעות על קהלים אלה. בעשורים האחרונים השתנתה כאמור התפיסה של ליברלים במערב את ישראל באופן שניתן לתארו בתמציתיות "מקיבוץ – לכיבוש". השינוי החל בזרם המרכזי של השמאל האירופי, שעד תחילת שנות השמונים התאפיין בראייה של ישראל כמודל של חברה סוציאליסטית ומתקדמת, כפי שבא לידי ביטוי בתנועה הקיבוצית. מאז השתנה יחס הליברלים כלפי המדינה, והוא החל להתמקד באופן גובר בביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים. בנוסף לכך, בכמה מדינות ביבשת – במיוחד בבריטניה ובכמה ממדינות סקנדינביה – זולג סדר יום אנטי-ציוני מהקצוות הרדיקליים של השמאל האירופי לזרם המרכזי.
השחיקה בתמיכה בישראל בקרב חוגים ליברלים באירופה "היגרה" בעשור האחרון גם לארה"ב. הביטוי המרכזי והמדאיג ביותר לכך הם התערערות התמיכה הבלתי מעורערת של המפלגה הדמוקרטית בישראל והמעמד הקונצנזואלי והעל-מפלגתי (bipartisan) של ישראל בפוליטיקה האמריקאית המרכזית. זאת, לאחר שבמשך שנים הדגישו מנהיגי ישראל את חשיבות היותה של ישראל נושא חוצה מפלגות וקהלים בארצות הברית, וראו בכך ערובה להמשך טיפוח הברית האסטרטגית בין המדינות ללא קשר לזהות מפלגתו של הנשיא.
הפגנה נגד ישראל בוושינגטון, ב-2017 | Photo: Ted Eytan/Flickr (CC BY-SA 2.0 - image cropped)
תהליך השחיקה מואץ על ידי העלייה במגמת פוליטיקת הזהויות בארה"ב. בעשור האחרון, התיאוריה השלטת בפוליטיקת הזהויות, אשר נקראת intersectionality ("הצטלבויות"), מתאפיינת בכך שהיא מדגישה את הדימיון הרב והחפיפה בין סוגים שונים של דיכוי כלפי קבוצות מוחלשות ומיעוטים, ומעודדת את אותן הקבוצות לשתף פעולה נגד ההגמוניה של הממסד הלבן הגברי. אף שבשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ארגונים יהודיים היו חלק מהותי מתנועת זכויות האדם האמריקאית ונאבקו בצוותא עם תנועת האפרו-אמריקאים, מעמדם הסוציו-אקונומי הגבוה בממוצע של היהודים בארה"ב, וגם גוון עורם, הופך אותם למזוהים כיום עם הממסד הלבן עתיר הזכויות שנגדו יוצאת המחאה.
קבוצות אנטי-ישראליות ניצלו ההתפתחות הזו כדי לקדם את סדר היום שלהן, בעיקר בקרב האפרו-אמריקאים והלהט"בים. בחוגים אלה, התמיכה בישראל מצטיירת בצורה מעוותת כלא מוסרית ולא ליברלית וישראל מוצגת כסמל של תחלואי המערב. כוחות פרוגרסיביים עולים במפלגה הדמוקרטית המזוהים עם פוליטיקת הזהויות כבר קוראים מפורשות להפסקת התמיכה האמריקאית בישראל.
האנטישמיות הפרוגרסיבית החדשה
הדינמיקה הנוכחית של פוליטיקת הזהויות מנרמלת סוג של אנטישמיות פרוגרסיבית חדשה: השיח הפרוגרסיבי הרווח קושר בין עושר וכוח לא פרופורציונאליים של יהודים לבין הימצאותם בעמדות של השפעה. הוא דורש מהיהודים להכיר במעמדם הפריבילגי כלבנים ושולל מהם את הזכות לטעון לאפליה או לחוסר ביטחון אישי וקהילתי. ולמרות זאת, "אנטישמיות פרוגרסיבית" זו אינה זוכה לגינוי גורף בשיח הציבורי המרכזי כפי שזוכה האנטישמיות המסורתית מימין; היא אף אינה מצליחה, למרבה הפלא, לייצר קונצנזוס יהודי רחב שמוכן לפעול נגדה.
הפערים שנוצרו בין ישראל לכוחות פרוגרסיביים העולים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב הם עמוקים ויש ניסיון של גופים אנטי-ישראליים לעגן אותם בצידוקים אידיאולוגיים. המפלגה הדמוקרטית משתנה, וכיום ברור שהלכי הרוח בקרב הגופים הפרוגרסיבים ישפיעו גם על גישת הזרם המרכזי במפלגה. חשוב לציין שהמועמד הדמוקרטי לנשיאות וגם סגניתו מתנגדים לקריאות מתוך מפלגתם להתנות את הסיוע הצבאי לישראל (או לבטלו כליל), ושניהם הם אף התבטאו נגד תנועת החרמות. עם זאת, על ישראל – שמערכת היחסים הקרובה עם ארה"ב היא אחד מיסודות תפיסת הביטחון הלאומי שלה – להיערך לאפשרות של עידן חדש ביחסים עם ארה"ב כאשר המפלגה הדמוקרטית תחזור לשלטון, במיוחד אם הכוחות הפרוגרסיביים בה ילכו ויתחזקו.
השיח על ישראל בקהילות יהודיות מסוימות כה רעיל ומקטב, עד שיש כיום קהילות האוסרות על רבניהן להזכיר אותה בדרשותיהם
גם לפער בין ישראל ליהדות ארה"ב עלולה להיות השלכה אסטרטגית מכרעת. השיח על ישראל בקהילות יהודיות מסוימות כה רעיל ומקטב, עד שיש כיום קהילות האוסרות על רבניהן לדבר עליה בדרשותיהם. ארגונים קהילתיים יהודים רבים מקטינים את הקצאת המשאבים ומצמצמים את פעילויותיהם הקשורות בישראל. הסערה המושלמת של האירועים בארה"ב עשויה להביא לכך שתוך שנים ספורות יזנחו ארגונים וגופים מרכזיים יהודיים את תמיכתם בישראל ואולי אף יכפרו בסופו של דבר במעמדה כמדינת הלאום של העם היהודי. התפתחות כזו תאתגר משמעותית מבפנים את האתוס המכונן של מדינת ישראל ואף את הלגיטימציה הבין-לאומית לקיומה.
סיכום: לא לדחוק את הנושא לשוליים
ההיסטוריה של העתיד טרם נכתבה ומדינת ישראל וארגונים פרו-ישראליים יכולים וצריכים לפעול כדי לעכב תהליכים אלה, או לפחות לנסות ולהכיל אותם לעת עתה. חיזוק ושיקום הקשר בין ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית צריך להיות משימה מרכזית של הדיפלומטיה הישראלית ושל המנהיגות הפוליטית. יש לזכור, שישראל עדיין נהנית מתמיכה ציבורית רבה בארה"ב – זו איננה מלחמה אבודה.
יתרה מכך, המשבר בין ישראל ליהדות ארה"ב נובע מתהליכים המתרחשים משני הצדדים. עם זאת, בעוד שהמשבר נמצא במרכז סדר היום של הממסד היהודי בארה"ב, בישראל הוא נדחק לשוליים. הקשר עם יהדות התפוצות צריך לקבל מעמד של סוגיית ביטחון לאומי והיחסים עם העולם היהודי צריכים להיות חלק אינטגרלי ממערך השיקולים הלאומי. שמירת וחיזוק הקשר בין המדינה היהודית ליהדות העולם היא משימת הדור שלנו ובעיקר חובתנו ההיסטורית והמוסרית.
ערן שישון הוא מנכ"ל קבוצת ראות, שיזמה ומובילה את קואליציית העמיות של ארגוני החברה האזרחית בישראל.
(צילום באדיבות המחבר)