ליאור שילת, מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות
לשר החוץ הבא של מדינת ישראל יש בעיניי שלוש משימות עיקריות:
הראשונה – להגדיר בצורה ברורה את החזון והמטרות של שירות החוץ הישראלי במאה ה-21.
מאז שנות השישים של המאה הקודמת שירות החוץ של ישראל אינו מהווה גורם משמעותי בהתוויית מדיניות החוץ של המדינה. התפקיד הזה שמור לראש הממשלה ולמערכת הביטחון על זרועותיה השונות. בנוסף, במציאות של המאה ה-21, של תקשורת מהירה ואמצעי הפצת מסרים כמעט מיידיים, התפקיד המסורתי של הדיפלומט, כאיש מקצוע שמעביר בדיסקרטיות מסרים בין ראשי מדינות, נשחק בצורה משמעותית.
ועדיין, תפקידו של שירות החוץ הישראלי לא תם. גם אם לא כגוף מוביל, הוא בהחלט נדבך חשוב בניהול מדיניות החוץ של המדינה. לשם כך, יש צורך בחידוד והגדרה ברורה יותר של המטרות ושל דרכי הביצוע. תוכנית אסטרטגית שכזו תעזור למשרד במיצוב תפקידיו מול שאר משרדי הממשלה, תבהיר לדיפלומטים הישראלים בעולם את תפקידיהם ותסייע למתג את המשרד וחשיבותו מול אזרחי המדינה.
השנייה – להקים זרוע סיוע למדינות מתפתחות.
עוד בשנים הראשונות לקיומה, בתקופת הצנע, ממשלת ישראל הבינה את חשיבות הסיוע למדינות מתפתחות ככלי מוסרי ודיפלומטי. ב-1957 היא הקימה את המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב) – צעד שאינו מובן מאליו עבור מי שהיתה בעצמה מדינה מתפתחת באותם ימים.
לצערי, לאורך שנים הייחודיות הזו נשחקה – ודווקא ככל שהמדינה התעשרה, פעילות מש"ב הצטמצמה. היום ישראל מדורגת מדי שנה במקומות האחרונים מבין מדינות ה-OECD ביחס סיוע החוץ לתמ"ג.
המציאות הזו אינה יכולה להימשך, מכמה טעמים: הראשון - יש למדינה אינטרס כלכלי ברור לעשות זאת. המדינות המתפתחות תופסות נפח גדל בכלכלה העולמית ולמדינה יש אינטרס שהחברות הישראליות יהיו מעורבות בפרויקטים כלכליים במדינות אלו; השני – כמי שנאבקת על שמה הטוב כל הזמן, ישראל אינה יכולה להיעדר מהזירות האלה באפריקה ובמקומות נוספים; והשלישי – כמדינה עשירה (והגיע הזמן להכיר בעובדה שישראל היא אכן מדינה עשירה), יש לנו מחויבות כלפי מדינות עניות יותר. במלים אחרות, אנחנו זקוקים לדיפלומטיה כלכלית שמוכוונת למדינות מתפתחות.
בשנים האחרונות ישנה התעוררות בתחום וראש הממשלה נתניהו נתן עדיפות גדולה לנושא. עם זאת, ישראל טרם הקימה זרוע סיוע חוץ אמיתית – כזו שמשלבת בנק לפיתוח; הכשרות וסיוע טכני במודל המש"בי הקלאסי; ותוכניות סיוע לפרויקטים שמעורבים בהם חברות ישראליות כמו תכנון, הלוואות, מימון פרויקטים וביטחונות. זו יכולה להיות תרומה אסטרטגית של משרד החוץ למדינה, והייתי מייעץ לשר החוץ הבא להשקיע רבות בתחום זה.
השלישית – לעצור את ההדלפות מתוך משרד החוץ.
זה אולי נראה שולי, אבל זה נושא משמעותי מאוד: ההדלפות מהמשרד מייצרות נזק אסטרטגי לתדמית שלו, ופוגעות במוטיבציה של משרדי ממשלה אחרים לשתף עמו פעולה. שוחחתי בעבר עם גורמים במשרדי ממשלה אחרים, שציינו את ההדלפות כסיבה שהם אינם רוצים לערב את מאנשי משרד החוץ בתהליכי קבלת ההחלטות. אם ברצונו לחזק את מעורבות המשרד בתהליכים אסטרטגיים, שר החוץ החדש יהיה חייב להקדיש תשומת לב ניהולית לנושא.
הפסקת ההדלפות תתרום תרומה משמעותית לתדמית הפנים-ממשלתית של משרד החוץ, והייתי שוקל במסגרת זו לשנות את כל שיטת הדיווח דרך מברקים הנהוגה במשרד. נראה לעתים שהדיפלומטים הישראלים "ממברקים את עצמם לדעת", אך במקום שזה יקדם את עבודתם, זה רק פותח פתח להדלפות ותובע השקעה של זמן ואנרגיה, שלרוב אינה מועילה.
ליאור שילת הוא מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות. שימש בעבר כעוזר בכיר לראש הממשלה אריאל שרון וראש אגף תיאום ובקרה במשרד ראש הממשלה.
(צילום: הסוכנות היהודית, באדיבות המחבר)