“מכל בחינה שהיא, טראמפ לא יצא מרוצה מהבחירות“
המאמרים המומלצים
Please reload

"מכל בחינה שהיא, טראמפ לא מרוצה מהבחירות"

פרופ' דאגלס קריינר מאוניברסיטת קורנל מסביר בראיון ל"זירה" כיצד בית נבחרים בשליטת הדמוקרטים צפוי להשפיע על שלטונו של טראמפ, על החקירות נגדו ועל יחסי ישראל-ארה"ב

קריקטורה של הנשיא טראמפ | איור: DonkeyHotey, CC By 2.0


כחודש לאחר הבחירות לקונגרס בארה"ב, ובתום ספירת הקולות באחרון מחוזות הבחירה (רק לפני מספר ימים), התמונה הפוליטית הושלמה: התחזיות ל"גל כחול" התממשו במלואן וממשל טראמפ נכנס לעידן חדש של קונגרס מפוצל. המפלגה הדמוקרטית השיגה רוב משמעותי של כ-35 מושבים בבית הנבחרים, ואף שלא הצליחה "להפוך" את הסנאט, הישגיה בבחירות לבית המחוקקים העליון היו בכל זאת טובים מהצפוי, כולל במדינות מפתח שבמירוץ לנשיאות ב-2016 תמכו במועמד טראמפ.


סוף השליטה הרפובליקאית בת העשור בבית הנבחרים יציב כעת אתגרים חדשים בפני הנשיא דונלד טראמפ, שנהנה בשנתיים הראשונות לממשלו מקונגרס בשליטה רפובליקאית מלאה. בניסיון להבין את ההשלכות על המערכת הפנים-אמריקאית, כמו גם על יחסיה של ארה"ב עם העולם ובפרט על אלו עם מדינת ישראל, שוחח עורך "הזירה" עם פרופסור דאגלס קריינר (Kriner), מרצה לממשל באוניברסיטת קורנל שמחקריו ותחומי הוראתו מתמקדים במוסדות הפוליטיקה האמריקאית והפרדת הרשויות במדינה. קריינר ביקר בחודש שעבר בישראל כאורח המרכז הבינתחומי הרצליה, שם הרצה על המערכת הפוליטית האמריקאית וניתח את תוצאות הבחירות.

 

בין חקירה לחקיקה
מה לדעתך חלף בראשו של הנשיא טראמפ בבוקר ה-7 בנובמבר, כשעבר על סקרי הבחירות? כלומר, מלבד החלטתו לפטר באותו ערב את שר המשפטים ג'ף סשנס?


טראמפ כמובן ניסה לעשות ספין חיובי על תוצאות הבחירות ואמר מאוחר יותר באותו יום כי הרפובליקאים רשמו "ניצחון כמעט מלא". אבל אני חושב שבאותו בוקר הוא ניסה להבין מהי המשמעות של בית נבחרים בשליטה דמוקרטית עבורו ועבור הממשל שלו.

 

אפשר להעריך ששתי שאלות מרכזיות העסיקו אותו: הראשונה, כיצד יכול הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים להשפיע על החקיקה שהוא ירצה לקדם? האם ישנם נושאים שבהם הוא יוכל להתפשר עם הדמוקרטים, או לאלץ אותם לקבל את מה שהוא רוצה? השאלה השנייה נוגעת ודאי לחקירות בעניין התנהלותו האישית וזו של הסובבים אותו. ליו"ר ועדה בקונגרס (תפקידים אשר צפויים כעת לעבור לידי הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים - ע.ר.) יש סמכות לכנס דיונים ולזמן עדים לשימועים, כולל תחת שבועה (subpoena) – אף שניתן להתנגד לכך.


בעניין החקירות – ההאשמות על שיתוף פעולה עם רוסיה, סוגיית החזרי המס שהוא מסרב לחשוף, ותשלום דמי השתיקה לכאורה לפילגשות מהעבר, הן רק כמה מהשערוריות העסיסיות יותר ששמו נקשר בהן. אולם לדעתי, ממשל טראמפ מודאג יותר מחקירות בנושאי מדיניותו, כמו הניסיון שלו לקדם דה-רגולציה סביבתית. עד כה הרפובליקאים יכלו לשמור על מעטה חשאיות בעניינים שעלולים להביך אותם, אולם רוב דמוקרטי בבית הנבחרים יכול כעת לחקור ולחשוף אותם. בשורה התחתונה, איך שלא מסתכלים על זה, בחירות האמצע לא היטיבו עם טראמפ.


לדעתך, האם הדמוקרטים ייענו לקריאתו של המושל הדמוקרטי הותיק אד רנדל, "לחוקק, לחוקק, לחוקק", או שיתמקדו דווקא בחקירות של טראמפ? אחרי הכל, עיניהם נשואות לבחירות 2020, שבהן גם הנשיאות וגם מושבים רבים בסנאט המוחזקים על ידי רפובליקאים יעמדו לבחירה.  


אני חושב שהדמוקרטים ינסו למצוא איזון אופטימלי בין חקירה לחקיקה. חלקם סבורים שמציאת מכנה משותף עם הנשיא הוא המהלך הנבון, היות שזה יסייע להם לקדם נושאים שחשובים להם, בידיעה שהסנאט שבשליטת הרפובליקאים ודאי יטרפד את חלקם. אולם שיתוף פעולה הדוק מדי עם טראמפ פחות או יותר מבטיח תבוסה ב-2020, ורק מחזק את ידיו.


במלים אחרות, הדמוקרטים נמצאים בין הפטיש לסדן - שיתוף פעולה עם טראמפ עשוי להועיל להם, אך גם למדיניות שלו; לעומת זאת, אם יתקפו אותו יותר מדי וחזק מדי, הוא תמיד יוכל להאשים את יריביו שהם כובלים את ידיו ולגרום לרפובליקאים לצופף שורות.


בהחלט. אבל אפשר גם לומר שמצבם של הדמוקרטים מעט טוב יותר בדיוק מכיוון שהם אינם שולטים בשני הבתים של הקונגרס; אם הם היו שולטים בשניהם, כל מה שהיה משתבש מיד היה מוטל לפתחם. במצב הנוכחי הם עדיין יכולים להאשים את הרפובליקאים, גם ברשות המבצעת וגם במחוקקת.

רבים מהדמוקרטים הוותיקים חוששים להצטייר כמי שמנסים לחתור להדחת הנשיא. הם זוכרים היטב מה קרה לביל קלינטון בשנים 1998-99

להערכתי, מה שהדמוקרטים ינסו לעשות הוא להעביר כמה שיותר חוקים פופולריים בבית הנבחרים – בידיעה ברורה שהם ייבלמו בסנאט – במטרה ליצור רקורד חיובי של חקיקה. לאחר מכן, הם יוכלו להשתמש בניסיונות הללו בבחירות ולומר לאזרחי ארה"ב: "אתם רוצים למחוק חובות של סטודנטים? מעוניינים בביטוח בריאות לכולם? הסנאט והנשיא הרפובליקאים מנעו מאיתנו לחוקק חוקים כאלה. אנחנו רוצים בטובתכם – הם לא. במי תבחרו?" כך שאפילו כשטראמפ יפנה אצבע מאשימה כלפי דמוקרטים על השיתוק בחקיקה, הם יכולים להפנות אחת גם כן כלפיו. כמובן שכל עניין ייבדק היטב בסקרים ובקבוצות מיקוד לפני שיעלה כהצעה, כדי לוודא שהם מקדמים רק נושאים פופולריים.


זה מחזיר אותנו לאתגר השני של הדמוקרטים - האם לדעתך עליהם לפתוח בחקירות נוספות נגד טראמפ? או שעדיף מבחינתם להביט מהצד בעודו כורה לעצמו בור ליפול לתוכו?


זה תלוי באופן שבו הנושא ייתפס בציבור. רבים מהדמוקרטים הוותיקים חוששים להצטייר כמי שמנסים לחתור להדחת הנשיא. הם זוכרים היטב מה קרה לנשיא [הדמוקרטי] ביל קלינטון בשנים 1998-99. אלא אם חקירתו של החוקר המיוחד רוברט מולר תחשוף פרטים דרמטיים מאוד, בנקודת זמן זו, לכל הפחות, אין דרישה משמעותית להדחת הנשיא, ולכן לדעתי הם יימנעו מלקדם זאת. הרבה יותר קל לנסות להביס את טראמפ בקלפי ב-2020 מאשר לשלוף את ה"אופציה הגרעינית", הדחה, שהחוקה מאפשרת.


עם זאת, הדמוקרטים כן יובילו חקירות, בעיקר בנושאים שבהם הנשיא מקדם מדיניות בלתי פופולרית. זה יקרה כל אימת שייראה כאילו יש שימוש רב לרעה בכוח הנשיאותי, שחיתות, מדיניות ציבורית גרועה מצד הממשל – או כל נושא אחר שבו הדמוקרטים יעריכו שיזכו בנקודות בדעת הקהל, ואולי אף יזכו לשנות מדיניות. אבל אם החקירות ייתפשו בעיני הציבור אך ורק ככלי לניגוח הנשיא, בעיקר בנושאים שכבר נחקרו, הם רק יאבדו הון פוליטי.

 טראמפ בביקור ראשון בישראל, ב-2017. יתמקד מעתה יותר ביחסי חוץ? | צילום: לע"מ


אותו דבר, רק קצת שונה
בוא נעבור ליחסי ישראל-ארה"ב. הראשים המיועדים של ועדות ותתי-ועדות רבות בבית הנבחרים, כמו אליוט אנגל, ניטה לואי וטד דויטש, ידועים בעמדותיהם הפרו-ישראליות. עם זאת, אין זה סוד שהמפלגה הדמוקרטית נעה יותר ויותר שמאלה, וכמה מנציגיה שמזדהים כפרוגרסיבים אינם מהססים לבקר את ישראל ומדיניות ארה"ב כלפיה. שוב, עם מבט ל-2020, היו פרשנים שהעריכו שהמפלגה תנסה למזער את השפעתם של הקולות האנטי-ישראליים. כיצד לדעתך הדמוקרטים יתמודדו עמם?


ישנן מספר סוגיות רלוונטיות כאן. הראשונה היא ותק: אף שבימינו הוא כבר אינו חזות הכל בקביעת הכוח של נציג בקונגרס ושיבוצו לוועדות השונות, ותק עדיין משחק תפקיד חשוב. חלק מהנבחרים החדשים הם אכן חברים בשדולה הפרוגרסיבית, ומתוכם חלק אף הביעו את מורת רוחם מהמדיניות הישראלית או את תמיכתם בפלסטינים. עם זאת, אין זה אומר שהם הרוב במפלגה, או שהם הולכים להיות בקרוב בעמדות השפעה. בקונגרס, ככל שאתה ותיק יותר, ככל שבילית יותר זמן בדיוני הוועדה שלך וביקרת במקומות הרלוונטים בעולם, אתה לומד יותר וכוחך מתעצם.

חלק מנציגי הדמוקרטים החדשים ידועים בביקורתם כלפי ישראל ובתמיכתם בפלסטינים. אבל הם אינם הרוב במפלגה, ואינם עומדים בקרוב להיות בעמדות השפעה

אך ישנה נקודה חשובה יותר, והיא שלחברי הקונגרס יש בראש ובראשונה אינטרס לטפל בנושאים שמעניינים את הבוחרים שלהם. קח לדוגמה את חברת הקונגרס החדשה, הפלסטינית-אמריקאית רשידה טאליב. יש המסמנים אותה כאיום על יחסי ארה"ב-ישראל בעקבות התבטאויותיה הפרו-פלסטיניות, אולם רק שני אחוזים מאוכלוסיית מחוז הבחירה שלה בעלי שורשים ערביים. היא לא נבחרה על מצע פרו-פלסטיני; העמדות שלה בנושא הן רק חלק קטן מנרטיב פוליטי שלם. היא חייבת לדאוג בראש ובראשונה לצורכי הבוחרים שלה ולרצונותיהם, אחרת תסתכן באיבוד מקומה בבחירות בעוד שנתיים.

 

נקודה אחרונה שחשוב לציין בנושא זה היא שלמרבית חברי וחברות הקונגרס אין תמריץ ממשי לעסוק בענייני חוץ. כמובן שמי ששואפים לשבת יום אחד בחדר הסגלגל יבקשו לשרת בוועדת הכוחות המזוינים ובוועדת יחסי החוץ, שם יוכלו לצבור את הנסיון הנדרש להתמודד מאוחר יותר על משרת הנשיא. אך רוב הזמן, החלק הארי של חברי הקונגרס שמחים להאציל את הסמכות הזו בראש ובראשונה לנשיא עצמו, שאותו יוכלו לבקר בהמשך על משגיו. חברי קונגרס חדשים יכולים גם להרשות לעצמם לא לאמץ מיד עמדות נחרצות - הם יכולים להמתין ולעשות חישובים פוליטיים בהמשך הדרך.

 

לסיכום, אני חושב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נמצא גבוה בסדר העדיפויות הפוליטי עבור רוב חברי השדולה הפרוגרסיבית, כולל אלו שמחזיקים בעמדות ביקורתיות כלפי ישראל. בעיות פנימיות כמו חוסר שוויון, אפליה, גזענות, ביטוח בריאות ואחרות הן הדלק שמניע את התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב, ובנושאים אלו ישקיעו חבריה את מרב האנרגיות שלהם. אני גם מאמין שמעט מאוד נציגים במפלגה הדמוקרטית רוצים לשנות את יחסי ישראל-ארה"ב באופן משמעותי.

 

ש: ותקיפת ישראל עשויה לשרת את הרפובליקאים - מלכודת שהדמוקרטים בוודאי רוצים להימנע ממנה.


חד משמעית, כן. ברור שיהיו מחוזות בחירה שתושביהם ביקורתיים יותר כלפי ישראל, ואולי הנציגים שלהם יהיו יותר קולניים בעניין. אולם קיימות עמדות שונות בתוך המפלגה הדמוקרטית בעניין הזה, אפילו ברמת הנשיא. לנשיא אובמה וממשלת ישראל היו כידוע חילוקי דעות רבים, אך אני משוכנע שאין אחד שהטיל ספק במחויבותו לשמירה על היחסים ההדוקים בין שתי המדינות.


ש: תופתע לשמוע כמה ישראלים דווקא כן חושבים כך.


בעיניי, אובמה היה ביקורתי כלפי ישראל ככל שניתן להיות במסגרת במפלגה הדמוקרטית. אם הוא היה הולך רחוק יותר, אני מאמין שהיו עלולות להיות לכך השלכות אלקטורליות משמעותיות, אפילו בקרב בוחריו. האתגר הגדול יותר, לדעתי, הוא הפער בין עמדותיהם של יהודי ארה"ב לבין עמדות הישראלים בנושאי הליבה של הסכסוך. המידה שבה הפער הזה ייסגר, או יתרחב, משפיעה על החישובים הפוליטיים של מחוקקים אמריקאים.

ענייני פנים-חוץ
נשיא אמריקאי נהנה מחופש פעולה רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות פנים, שנתונה לפיקוח וביקורת הדוקים יותר מטעם הקונגרס. לאור תוצאות בחירות האמצע, האם לדעתך טראמפ יתמקד במדיניות חוץ בשנתיים שנותרו לכהונתו, מחשש שקידום מדיניות פנים תיחסם בבית הנבחרים? אם כן – אילו נושאים יבחר לקדם?


יש ענייני פנים, יש ענייני חוץ, ויש ענייני פנים-חוץ (intermestic), או 'היברידיים', שנמצאים במפגש של שניהם. לנשיא טראמפ יש נטייה ברורה לעסוק בנושאי פנים, ובמיוחד בהגירה, אבל גם באלמנטים מסוימים של מדיניות כלכלית, דה-רגולציה, ועידוד עסקים. סחר הוא דוגמה מצוינת לנושא היברידי: הקונגרס האציל לנשיא סמכות רחבה מאוד בתחום עסקאות הסחר, וטראמפ מאוד אגרסיבי, בלשון המעטה, בניסיונותיו לעצב מחדש את יחסיה של ארה"ב בתחום זה. מסיבה זו, הוא יהווה זירה מועדפת מבחינתו להגברת מעורבותו.


באשר למדיניות חוץ "טהורה", טרם מצאתי הוכחות ממשיות – לא במהלך קמפיין הבחירות שלו ולא במהלך הנשיאות שלו עד כה – שיש לנשיא מטרות ברורות בתחום הזה. במהלך הקמפיין הוא הציג עמדות מאוד לא מסורתיות בתחום זה, במיוחד עבור מועמד רפובליקאי. מחד גיסא, הוא הבטיח מדיניות חוץ יותר כוחנית – "אנחנו הולכים לשקם את הצבא!", "אנחנו הולכים לחזור להיות הכי טובים והכי גדולים!" מאידך גיסא, הוא גם הצהיר ש"אני הולך להמנע מהמלחמות המטופשות של קודמיי בתפקיד – אם זה לא 'אמריקה ראשונה', למה לי להתערב בזה?"

למרות ההבטחות הרבות שלו להחזיר את ארה"ב למדיניות החוץ בדלנית, טראמפ מצא את עצמו מעורב מאוד ברחבי העולם - באפגינסטאן, בסוריה ובאופן גובר גם בתימן

למרות כל האמור לעיל, שמענו באחרונה שהנשיא מתכנן להיפגש פעם נוספת עם שליט צפון קוריאה קים ג'ונג-און, ולהתרכז יותר במזרח התיכון וברוסיה והמעורבות שלה בסוריה. כאן הוא חייב לקחת בחשבון את הבעיות שיחסי רוסיה-ארה"ב מציבות עבורו באופן אישי. אני לא יודע עד כמה הוא רוצה להיות מעורב בזה.


למעשה, מה שלמדנו מטראמפ בתחום מדיניות החוץ עד כה הוא שכל מה שברק אובמה עשה – הוא רע; ורוב מה שג'ורג' בוש הבן עשה – גם לא היה טוב. תפישת הפעולה שלו נראית לפיכך כך: "אם אובמה היה בעד עסקת הגרעין עם איראן, אז אני נגד, ואני אהיה יותר אגרסיבי כלפיה". מצד שני, הוא גם אינו מעונייין להיכנס למלחמת "חמה" עם טהראן, בגלל שזה יעלה הון תועפות וגם יסיט ויסיח אותו מעיסוק בנושאים רבים אחרים שחשובים לו ולאג'נדה הפוליטית שלו. אני מאמין שהנשיא הכניס את עצמו לפינה בנושא הזה.

 

 

 כיצד?


למרות ההבטחות הרבות שלו להחזיר את ארה"ב למדיניות החוץ בדלנית, הוא מצא את עצמו מעורב מאוד ברחבי העולם: הוא המשיך ואף הסלים את המעורבות האמריקאית באפגניסטאן, סוגיית סוריה עדיין נותרה בלתי פתורה, והוא נהיה מעורב באופן גובר במלחמה נוספת במזרח התיכון, בתימן, אף שמדובר רק בתפקיד תומך לחימה.


מעבר לכך, הוא אמנם נסוג מהסכם הגרעין עם איראן, אבל מה ימלא את הוואקום שנוצר? מהי הדרך הטובה יותר לסיכול השאיפות האיראניות בתחום? מהי האסטרטגיה הטובה ביותר להשיג מטרה זו? בנושאים אלו אנשי הממשל מאוד עמומים, וזה משקף בעיניי את העמדה המסובכת שהם נמצאים בה. קל יותר לבקר את אובמה מאשר לגבש מדיניות חדשה שתהיה מקובלת על רוב מצביעי הנשיא.


הנשיא בוש טען בתחילת שנות ה-2000 שארה"ב יכולה להיות "כוח לקידום הטוב" ("a force for good") בעולם בכך שהיא יכולה לקדם דמוקרטיה בדמותה במזרח התיכון. רוב האמריקאים מסתכלים כיום על אמירה כזו ואומרים לעצמם, "טוב, זה לא ממש עבד". הם אינם מעוניינים שארצם תהיה מעורבת בסוריה או בתימן או בכל מקום אחר. טראמפ דיבר ללבם של הבוחרים האלה כשאמר בשעתו, "אני לא עומד להיכנס להרפתקאות המטופשות האלה". הוא נשמע כמו דמוקרט – כפי שהיה בעבר – כשאמר, "למה אנחנו מבזבזים את כספי המיסים שלנו על שיקומה של עיראק, במקום להשקיע אותם במדינה שלנו?"


מצד שני, יש לו עדיין אגף נאו-שמרני במפלגה הרפובליקאית שלא נטש אותו. איך אתה מגשר את הפערים בין שני המחנות הללו? ובין המתונים לבין אינדיבידואלים יותר ניציים כמו ג'ון בולטון, למשל?


זה נכון, הארכיטקטים של המלחמות שהוא כל כך התנגד להם בקמפיין שלו הם עכשיו חברי קבינט שלו. שמירה על קואליציה יציבה עם שני אלמנטים אלו זה דבר קשה מאוד. במהלך הקמפיין שלו לנשיאות, טראמפ נשמע בתחום מדיניות החוץ יותר כמו ברני סנדרס [מאשר יריבתו הילרי קלינטון].

 

כיצד ישפיעו לדעתך תוצאות הבחירות על רצונו של טראמפ לקידום "דיל המאה" שלו בין הישראלים לפלסטינים?

 

כפי שציינתי, הקשיים שבית נבחרים דמוקרטי יציב בפני טראמפ בחקיקת פנים עשוי לדחוף את טראמפ להתמקד בפעילות מחוץ לגבולות ארה"ב. החיפוש שלו אחר "ניצחונות" במדיניות חוץ עשוי לכלול גם עניין מחודש בקיום הבטחתו לגבש "דיל" מהפכני שישכין שלום בין ישראלים ופלסטינים.

 

עם זאת, המחאה הקשה בקונגרס נגד מדיניות הממשל כלפי סעודיה ובתימן, עלולה להחליש את המוטיבציה של טראמפ לנסות מהלכים חדשים, שרק ימשכו תשומת לב נוספת לפעילותו במזרח התיכון. כמובן שפריצת דרך משמעותית בסכסוך הישראלי-פלסטיני תהיה ניצחון גדול עבור הממשל, אך לאור המחאות נגד מדיניות ארה"ב באזור, הסיכון להיכשל עלול להיות גדול יותר מהסיכוי להצליח. 

 

 

לנצח, לנצח, לנצח
בעקבות בחירות האמצע, אתה מעריך שהממשל ינסה למתן את הטון המתלהם וינסה לקדם שיתוף פעולה בין שתי המפלגות? או שעם עין ל-2020, כשטראמפ עצמו יהיה מועמד - הם יבחרו להיות אף יותר אגרסיביים מבעבר?


בתחילת הקדנציה שלו, במשבר התקציבי הראשון, טראמפ הגיע להסכם עם ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, וצ'אק שומר, מנהיג המיעוט בסנאט. אין ספק שהנשיא מסוגל, אם הוא רוצה, להתפשר. אני חושב שהעובדה שנראה שאין לו בכלל קו אידאולוגי דווקא משחקת לטובתו. הוא כמעט אמורפי, במובן הזה שהוא יכול ללבוש איזו צורה שהוא רק רוצה בכל רגע נתון.


המסקנה היא שאם היה ברצונו למשול באמת, היתה לו הזדמנות לעשות זאת. אבל אני לא יודע כמה הוא באמת מעוניין בזה. מה שהוא רוצה לעשות לדעתי, הוא "לנצח, לנצח, לנצח". לכן השאלה שהוא בוודאי שואל את עצמו תדיר היא, "איך זוכים בבחירות ב-2020?" האם הדרך לכהונה שנייה עוברת בהישגים אמיתיים של מדיניות וחקיקה? האם הוא ישמח לשתף פעולה עם רוב דמוקרטי בבית הנבחרים בקדנציה שנייה? יכול להיות.

 

 

 מצד שני, אולי הוא אומר לעצמו, "כולם צריכים אויב, נכון?" כבר היתה לו את "הילרי המושחתת", אבל היא מחוץ לתמונה היום. עכשיו זו יכולה להיות "ננסי פלוסי המרושעת", או כל אדם אחר שאינו מוצא חן בעיניו. כתוצאה מכך, לא יהיו פשרות, שכן הוא יצטרך למצוא דרך להאשים את כולם בכל. לכן הוא יתבצר בעמדותיו וינסה להבטיח את הבחירות מחדש באופן זה.


אני לא יכול להעריך מה בדיוק יקרה. תקוותי היא שהאופציה הראשונה תתממש, אבל תחושת הבטן שלי היא שטראמפ יבחר דווקא בשנייה.

סייעו בהכנת המאמר: זוהר בן עזרא ומייקל רולפסון




 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל