ערב השבעתו של הנשיא ה-46 ג'ו ביידן, יחסיה של ישראל הרשמית עם המפלגה הדמוקרטית נמצאים בשפל היסטורי. שנים של מתיחות בין רה"מ בנימין נתניהו לנשיא ברק אובמה, שהחריפה לאור החיבוק החם שהעניק נתניהו למחליפו, הנשיא טראמפ, הותירו את חותמן על מרקם היחסים העדין. במאמר קצר זה אבקש להצביע על שני תחומים מרכזיים בהם צריכה ישראל להתרכז כדי לשקם את מעמדה הדו-מפלגתי, או במילים אחרות, את מעמדה בקרב בכירי המפלגה הדמוקרטית.
הנושא החשוב ביותר כיום הוא ההתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית. בעוד שהתיאום בין ממשל טראמפ לישראל בכל הקשור למדיניות כלפי איראן היה הדוק ביותר, שת"פ דומה עם ממשל ביידן נראה בשלב זה רחוק מאוד. דיווחים בתקשורת מצביעים על כך שרבים בצמרת המפלגה הדמוקרטית נוטרים טינה לנתניהו על המדיניות התקיפה שהנהיג נגד אישור הסכם הגרעין עם איראן (ה-JCPOA), וזוכרים לו במיוחד את הופעתו התקיפה בקונגרס במארס 2015, ללא הזמנת הבית הלבן.
בהקשר זה יש לפנינו שתי חלופות מרכזיות: הראשונה – הממשל עשוי לתמוך בהתנערות מההסכם הישן ולחתור להסכם חדש ומקיף יותר, שיכלול התייחסות גם לתוכנית הטילים של איראן ולפעולות שלה במזרח התיכון. לחילופין, הממשל עשוי לתמוך בחזרה להסכם המקורי, המתמקד אך ורק בתוכנית הגרעין האיראנית. נכון לעכשיו, נדמה שבכירי הממשל מעדיפים אפשרות זו – שר החוץ המיועד אנתוני בלינקן והיועץ המיועד לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן כבר הצהירו על כוונתם לאמץ מדיניות של חזרה להסכם הגרעין המקורי. מנגד, נתניהו ובכיריו מזהירים בריש גלי מפני מהלך זה – ומעלים חשש לעימות חזיתי בנושא.
במצב דברים זה, עדיף שישראל תמצא את הדרך לעבוד עם הממשל בצורה שתאפשר לה למצוא אוזן קשבת סביב שולחן הדיונים, ולא תוך חתירה להתנגשות חזיתית שכזו. זאת, משני טעמים: ראשית, משום שנטישת ההסכם המקורי תוך חתירה לגיבוש הסכם מורחב עלולה להביא לתוצאות הפוכות – אם המגעים יקרסו, איראן עלולה להחליט להפר גם את מעט המגבלות שהיא עוד מצייתת להן, ותתקרב עוד יותר לסף הגרעיני. שנית, משום שהדבר יסייע לשקם את מעמדה במפלגה הדמוקרטית. בסופו של יום יש לזכור שבלימת הגרעין האיראני וההשפעה האזורית של איראן היא אינטרס משותף לשתי המדינות.
הנושא הקריטי השני הוא שיפור היחסים עם היהודים הפרוגרסיבים בארה"ב, שרבים מהם נמנים על תומכי המפלגה הדמוקרטית. קרוב ל-80 אחוזים מהבוחרים היהודים בארה"ב הצביעו בבחירות האחרונות לביידן, ורק כ-20 אחוזים תמכו בטראמפ. הזיהוי הצמוד שיצר בשנים האחרונות נתניהו בין ישראל לממשל טראמפ ולמפלגה הרפובליקנית צפוי להגביר את הניכור שחשים יהודים אמריקאים רבים כלפי ישראל, מגמה שחשוב לנסות לצמצם ולהחליש, שכן היא עשויה לפגוע קשות בישראל בעתיד.
מינויַם של בכירים יהודים רבים לקבינט של ביידן, בהם בלינקן, שרת האוצר המיועדת ג'אנט יילן, השר המיועד לביטחון המולדת אלחנדרו מיורקאס (יהודי-קובני ראשון בתפקיד בכיר בקבינט) וראש הסגל רון קליין, מעורר רגשות מעורבים בישראל. מצד אחד מתעוררת ציפייה שהרקע והמורשת של בכירים אלה יאפשר להם להבין טוב יותר את צרכיה של ישראל והאינטרסים שלה. מצד שני, בעוד שהיהודים הבכירים בממשל טראמפ נמנו כולם על הזרם האורתודוקסי-שמרני וקידמו עמדות שמרניות, הבכירים היהודים בממשל בידן (ולצדם ניתן למנות גם את בני משפחותיהם של ביידן וסגניתו קמלה האריס) נמנים על הזרמים הפרוגרסיביים. הם משקפים בצורה נאמנה יותר את הזרמים השונים ביהדות ארה"ב ואת היהודים הרבים התומכים במפלגה הדמוקרטית.
יש לזכור שהזרם הגדול ביותר ביהדות ארה"ב הוא הזרם הרפורמי, שלא נהנה כלל מהכרה רשמית בישראל – נושא ששב ועולה לכותרות בהקשר ביטול מתווה הכותל. כדי לשפר את מעמדה של ישראל בתחום זה במפלגה הדמוקרטית, על ישראל לחתור לצמצום המונופול של הזרם האורתודוקסי והאולטרה-אורתודוקסי על מוסדות המדינה בישראל ולאפשר הכרה נרחבת יותר בפלורליזם היהודי.
ד"ר אור רבינוביץ' היא חברת סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים בפקולטה למדעי החברה של האוניברסיטה העברית. תחומי העניין המחקריים שלה כוללים תפוצה גרעינית, סוגיות בחקר המודיעין, ויחסי ישראל-ארה"ב. בימים אלה היא שוקדת על מחקר במימון קרן המדע הישראלית בנושא שת"פ מודיעיני במבצעים להגבלת תפוצה גרעינית.
(צילום: באדיבות המחבר)