ישראל שואפת באופן מסורתי לתמיכה דו-מפלגתית בקונגרס ובדעת הקהל. בתקופת הנשיא אובמה היו לישראל מספר מחלוקות עמוקות עם הממשל, ונשיאות טראמפ נתפסה בירושלים כחלון הזדמנויות למימוש סוגיות שלא ניתן היה לקדם בתקופת קודמו. על רקע הקיטוב הפוליטי העמוק בארה"ב, נתפסה הקירבה של ישראל לטראמפ כבחירת צד. התבטאויות גורמים פרוגרסיביים דמוקרטיים, שחלקם ביקורתיים כלפי ישראל וחלקם אף עוינים אותה בגלוי, תרמה את חלקה.
כעת על ישראל לפעול מיידית בשני מישורים לשיקום היחסים עם הדמוקרטים ולהחזרת התמיכה הדו-מפלגתית:
1. מול הממשל: יש להגיע לשיח ולהבנות על התנהלות הצדדים בעיקר בשני נושאי המחלוקת המרכזיים – איראן והפלסטינים. במקביל, יש לייסד מנגנון הידברות למחלוקות אפשריות עתידיות, כמו הצבעות באו"ם או יחסינו עם סין.
2. מול החברה האזרחית: יש להעמיק את הפעילות, בדגש על הקהילה היהודית הליברלית, האפרו-אמריקאים, ההיספאנים, נשים וצעירים.
הנשיא הנבחר ביידן, סגניתו האריס וצמרת המפלגה הדמוקרטית המוכרים היטב בישראל תומכים במשך שנים בחקיקה שמחזקת את ישראל, ערבה לביטחונה ותומכת בסיוע. אם הצדדים יחזרו לנקודת הפרידה שלפני ארבע שנים, הם יצעדו במסלול התנגשות. עם זאת, ישנן הערכות כי אף שהממשל יבקש לממש את האג'נדה הדמוקרטית, יהיה מקום לשיח שעשוי להביא להבנות (לפחות חלקיות). לכן מומלץ מייד עם כניסת הממשל החדש ליצור דיאלוג למציאת אינטרסים ודרכי פעולה משותפים. תהליך זה עשוי למתן את חילוקי הדעות. השיח יחייב ריסון חלק מהתוכניות והתגובות הישראליות ובתמורה ריסון ותמיכה אמריקאיים בתחומים הכרחיים לישראל.
המטרה הישראלית העיקרית הינה שימור הלחץ והסנקציות על איראן למניעת פיתוח יכולותיה לכדי נשק גרעיני, אולם השיח בנושא צריך לכלול גם את הסוגייה האזורית, הטק"ק והטרור. על ישראל לנסות ולהשפיע על ההסכם שמסתמן כי הממשל יבקש לחתום עם איראן, וכל עוד מתנהל שיח עם הממשל – על ישראל לפעול מולו כנתיב מרכזי ובכך ליצור אמון. בתקופת השיח, פעילות רפובליקאית בקונגרס בעידוד גורמים ישראלים תיתפס כלעומתית וכזו שפועלת בניגוד לבניית האמון עם הממשל. בנוסף, צמצום הפתעות לאורך זמן יתרום לחיזוק האמון.
להתחבר לאג'נדות שיוביל הממשל
בהקשר הפלסטיני, חשוב שישראל תאמץ שיח ומהלכים של שלום וחיפוש פתרונות. כל התקדמות תייצר גם הישגים בוושינגטון. יש לשקול הימנעות מוחלטת בנושא הסיפוח וריסון בנושא ההתנחלויות. תגובות לנושאים במחלוקת צריכות להיות ענייניות ולא אישיות.
כמו כן, יש להפנים כי השיח עם ממשל ארה"ב מחזיר את השיח הליברלי למרכז הבמה, ועל ישראל לחזור ולהבליט את שותפות הערכים עמו. ישראל צריכה להיות שותפה בנושאים גלובליים: אקלים ואיכות הסביבה, הטיפול במגיפות, מש"ב ועוד.
באשר להתנהלות מול קהלים דמוקרטיים, על ישראל להשקיע הרבה יותר בבניית אמון עם הקהילה היהודית הליברלית, בעיקר כי אחינו הם, אבל גם כי הם בעלי חשיבות בבואנו לבחון את הקשר עם הדמוקרטים. לצד זאת, נדרש חיזוק הקשר עם האפרו-אמריקאים, ההיספאנים, נשים וצעירים שמהווים גורם משמעותי במפלגה.
גם לממשל יש הזדמנות לפעול לשינוי האווירה. העיתונאי דיוויד איגנשיוס המליץ בוושינגטון פוסט לביידן לשקול "פסיביות יצירתית" ("creative passivity") במזרח התיכון. לדבריו, אל לביידן למהר לפתוח במו"מ עם האיראנים על סוגיית הגרעין, אלא למקד תחילה את מאמצי הדיפלומטיה האמריקאית בייצוב האזור, תוך שימור הקשר עם מצרים וסעודיה על אף אופי ממשליהם. אם תאומץ המלצתו, מסלול כזה יהווה קרקע נוחה יותר לישראל להגיע להבנות עם הממשל החדש.
לסיכום: על ישראל לנסות ולהגיע להבנות בנושא האיראני בכלל היבטיו, בדגש על הנושא הגרעיני; בנושא הפלסטיני חשוב להתנהל באופן מרוסן ומצמצם נזקים; ובנושאים גלובליים ישראל יכולה להיות שותפה ממשית ובכך להתחבר לאג'נדות שיוביל הממשל ולקהלים התומכים בו. מהלכים אלו יחזקו את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.
ליאורה הרצל היא שגרירה בדימוס ששירתה בתפקידה האחרון כסמנכ"ל וראש אגף צפון אמריקה במשרד החוץ. לפני כן שימשה ראש החטיבה הבינלאומית במרכז המחקר, שגרירה לנורבגיה ואיסלנד, מדריכה במכללה לביטחון לאומי, נציגת משרד החוץ לאג"ת אסטרטגית, צה"ל, מנהלת המחלקה לפרוק נשק.
(צילום: באדיבות המחברת)