הקביעה ולפיה "מעמדה הדו-מפלגתי של ישראל בפוליטיקה האמריקאית התערער מאוד בשנים האחרונות" היא למעשה מכבסת מילים השואבת מעולמות הפוליטיקלי-קורקט, שמנסים לא פעם לייצר איזון בין שני צדדים שבפועל אינם מאוזנים כלל וכלל.
מעמדה של ישראל בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית, נציגיה וראשיה איתן ויציב, אולי אפילו נמצא בשיאו. הבייס הרפובליקני, הנוצרים האוונגליסטים, תומכים בישראל בהתלהבות ועומדים מאחוריה בכל מובן אפשרי. רבים מהבוחרים הרפובליקנים שמים את ישראל על ראש שמחתם, או לפחות ממקמים אותה גבוה בסדר העדיפויות והאכפתיות שלהם. בצד הזה של הפוליטיקה האמריקאית, שום דבר לא התערער בשנים האחרונות.
המקום שבו ישנה בעיה הולכת ומחמירה מבחינת מעמדה של ישראל הוא המפלגה הדמוקרטית, ואם לדייק – בקרב פלגים מסוימים בדור הצעיר של המפלגה. הדור הוותיק (שג'ו ביידן וקאמלה האריס הם, למרבה השמחה, חלק ממנו) עדיין שומר לישראל חסד נעורים, כמיטב המסורת הדמוקרטית לפחות עד תקופת אובמה, למעט חריגות היסטוריות כמו ממשל קרטר. הדור החדש של המפלגה ונציגיה אכן מעמיד בפני ישראל אתגר לא פשוט.
כמובן שלמדינת ישראל ולעומדים בראשה ישנו חלק כלשהו בתהליך ההתרחקות מחלקים במפלגה הדמוקרטית. נאומו של נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין בשנת 2015 היה שיאו של עימות פומבי וקשה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב דאז מטעם המפלגה הזו, עימות שטעמו המר לא פג עד היום. אך התרחקותם של חלקים במפלגה הדמוקרטית מישראל ומהנרטיב האמריקאי המרכזי בן שנות דור של אהדה למדינת היהודים קשורה בראש ובראשונה לתהליכיה הקצנה פנימיים שעוברים על השמאל האמריקאי.
הגישות הפרוגרסיביות שמאמצות קבוצות שונות במפלגה, ושפעם היוו בה שוליים, הולכות וכובשות להם מקום במיינסטרים; נדמה כי המפלגה דוהרת שמאלה באופן שלא מאפשר יותר להביט על הנעשה במזרח התיכון, בין השאר, באופן אובייקטיבי ומפוכח. התוצאה היא רתיעה כמעט אוטומטית של הדור הדמוקרטי הצעיר ממדינות כמו ישראל, שמייצגות מבחינתו – מבלי לדעת את כל הפרטים והנסיבות – את כל מה שהפרוגרסיביות הקיצונית יוצאת נגדו. האתגר הישראלי טמון אם כן בדור הצעיר של המפלגה הדמוקרטית, בעיקר בקמפוסי הקולג'ים והאוניברסיטאות.
הדור האבוד
אם להיות פרקטיים ולהיכנס לרזולוציות, אזי כנראה שהדור הנוכחי של הלבנים הצעירים הפרוגרסיביים (רבים מהם יהודים, למרבה הצער) כבר אבוד מבחינה הסברתית. ההשקעה, אם כן, צריכה להתמקד בפעולות הסברה חכמות ומאסיביות בקבוצות "רכות" יותר מבחינה אידיאולוגית בספקטרום הדמוקרטי, כמו ההיספאנים ואחרים.
ההיספנים, שחלקם כיום באוכלוסיית ארה"ב עומד על כ-17 אחוזים, הם המיעוט הצומח במהירות הגבוהה ביותר במדינה זו ועל פי הערכות דמוגרפיות יגיעו חלקם באוכלוסיה בשנת 2050 לכדי 30 אחוז. כיוון שבעשורים האחרונים המפלגה הדמוקרטית משמשת אוהל רחב שתחתיו חוסים רוב המיעוטים בארה"ב, גם ההיספנים נוטים להצביע לדמוקרטים בשיעורים גבוהים. כך, למשל, מהגרים ממקסיקו מצביעים לדמוקרטים בשיעור של כ-75 אחוזים לעומת 25 אחוזים לדמוקרטים, ומדובר בקבוצה הגדולה ביותר מקרב ההיספנים בארה"ב.
יחד עם זאת, ישנם מאפיינים בקהילה ההיספנית שעשויים לסייע לישראל בניסיון להשפיע על אוכלוסייה זו, גם בקרב הדור הצעיר שלה ואלה שמגיעים ללימודים גבוהים. לדוגמה, כשני שלישים מההיספנים הם קתולים, כלומר ניתן לומר בהכללה שהם אוחזים במסורת שמרנית יותר שכוללת ערכי משפחה ואחרים; אלה מסתדרים פחות עם התרבות הפרוגרסיבית והליברליזם שמאפיינת את חבריהם, הדמוקרטים הצעירים הלבנים. שימוש מושכל בערכים משותפים אלה ופנייה בשפה נכונה המושתתת על ערכים אלה, בין השאר, בשילוב צמיחתה הגבוהה של אוכלוסייה זו, יכולים למתן ואולי אף לשנות את כיוון הספינה הדמוקרטית בעתיד לטובת חיזוק הקשר הערכי והנפשי עם מדינת ישראל.
זהו כמובן מתווה ראשוני ומכליל, אך כדאי לגורמים הרלוונטיים להתחיל ולפעול, מכיוון שהזמן במקרה הזה אינו פועל לטובתנו.
אריאל שנבל, 45, הוא הפרשן לענייני ארה"ב של העיתון מקור-ראשון ומסקר את המערכת הפוליטית האמריקאית למעלה מעשור. בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת בר אילן. מתגורר בפתח תקווה, נשוי ואב לארבעה.
(צילום: באדיבות המחבר)