זלמן שובל, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב
יש שלושה צעדים שביכולתי להמליץ עליהם לשר החוץ הבא של ישראל:
ההמלצה הראשונה שלי היא להימנע מלבצע שינויים פרסונליים דרסטיים במצבת עובדי משרד החוץ ונציגיו בחו"ל – יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו. הניסיון הוכיח שדווקא אחרי בחירות, רצוי שלפחות בשלב המעבר תהיה המשכיות וששינויים יש לבצע בצורה מדורגת ומתונה. מדינת ישראל אינה מרוויחה כאשר מהפך כלשהו מוחק את הקיים באבחת חרב. אסור לטלטל את הספינה.
ההמלצה השנייה נוגעת לתכנים – אם את הממשלה הבאה ירכיב ראש הממשלה המכהן או אדם אחר, היא צריכה להימנע מלצאת בהכרזות על שינוי או המשך מדיניות בזירה הפלסטינית עד לאחר שתתפרסם תכנית טראמפ (אם תתפרסם). במקרה שממשל טראמפ יצא עם התכנית, על הממשלה להדגיש את צדדיה החיוביים, בלי להיכנס לפרטים, ולתת לצד הפלסטיני להגיב כפי שאנחנו צופים שיגיב (אך אם יפתיע, תידרש חשיבה מחודשת). כך, אגב, היה בממשלתו השנייה של יצחק רבין – עד ההודעה על הבשלת תהליך אוסלו, מדיניות החוץ שלנו נמשכה כסדרה. רק לאחר החתימה הגיע השינוי הגדול.
שר החוץ (וכמובן ראש הממשלה) הבא צריך גם למהר לפגישות עם הנשיאים, ראשי הממשלה, או שרי החוץ של המדינות החשובות עבורנו, ולעשות מאמץ לאותת המשך היחסים מולן ובראש ובראשונה ארצות הברית. ביקור בוושינגטון – כולל אצל הנשיא (אם יתאפשר), מזכיר המדינה, הקונגרס והארגונים היהודיים – הוא בגדר חובה. הדבר נכון גם לגבי היחסים עם רוסיה, אך ורק לאחר הביקור והפגישות בארצות הברית – שם יש לדבר על הנושאים הדחופים, כמו איראן וסוריה. הדבר נכון, אם כי בדחיפות פחותה, למקרה שראש הממשלה הנוכחי ימשיך בתפקידו, שכן יש הבדל בין רציפות קשרים איתם לכינון קשרים חדשים.
במקרה שראש מפלגה אחר ירכיב את הממשלה הבאה, הייתי ממליץ לו ולשר החוץ שימנה להקדיש תשומת לב מחודשת ליחסים עם האיחוד האירופי ומדינות מערב אירופה. את היחסים עם מדינות וישגראד צריך להמשיך, אך אולי בדגש מעט יותר מוחלש ובפחות הבלטה פומבית. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס אל אירופה כנושא משני, במיוחד אם תימשך המערכה התקיפה נגד איראן.
ההמלצה האחרונה נוגעת לרמת היחסים הבינאישיים – צריכה להיות חלוקת תפקידים ברורה ומוסכמת בין ראש הממשלה הבא לשר החוץ שלו. השניים חייבים להסכים ביניהם מה מידת השיתוף של השר במהלכים של ראש הממשלה, ולהפך, ולהגיע לתיאום, אפילו טכני, כדי שמשרד אחד לא ינטרל את השני ולהפך. ראינו בעבר כיצד מערכות יחסים לא טובות – במיוחד כאשר שניהם אינם מגיעים מאותה מפלגה, אך גם שקיימת יריבות פוליטית בין שניים שמאותה מפלגה (למשל, שמיר ולוי) – פגעו במדיניות החוץ של ישראל, במקום לקדם אותה.
התיאום הזה קריטי כיוון שכאשר הוא לא היה במיטבו, היו גורמי חוץ – גם ידידותיים וגם כאלה שפחות – שניצלו זאת כדי להכניס פערים בין העמדות הישראליות השונות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסכם לונדון בתקופת ראש הממשלה שמיר ושר החוץ פרס; דוגמה חיובית, להבדיל, היא תקופת ראש הממשלה בגין ושר החוץ דיין, ששיתפו פעולה היטב והעימות ביניהם הגיע רק בסוף, אחרי הסכם קמפ דיוויד.
ולבסוף, בשולי הדברים – שר החוץ החדש צריך לפעול מהרגע הראשון להגדלת תקציב המשרד ולפעול שבממשלה החדשה תחום הדיפלומטיה הציבורית (הסברה) לא יפוצל בין משרדי ממשלה שונים.
השגריר זלמן שובל שירת פעמיים כשגריר ישראל בארה"ב וארבע כהונות כחבר כנסת מטעם רפ"י - הרשימה הממלכתית והליכוד. לקח חלק בהיערכות שיחות השלום עם מצרים בקמפ דיוויד, בוועידת מדריד ובמשאים ומתנים עם ירדן והרשות הפלסטינית ובוועידת וואי. השתחרר משרות מילואים בצה"ל בדרגת סא"ל.
(צילום: פייסבוק)